ענר שפירא הי"ד היה חייל בן 22 בשירות סדיר בסיירת הנח"ל, שיצא הביתה לשבת לחופשת סוף-השבוע בשבת של שמחת תורה. הוא יצא עם קבוצת חברים למסיבת ה"נובה", ביניהם היה חבר ילדותו הרש גולדברג פולין, אשר נחטף לעזה. לאחר תחילת המתקפה של החמאס, ענר וחבריו הסתתרו באחת המיגוניות לצד הדרך, יחד עם כ-30 אנשים נוספים,  אותן מיגוניות - הפכו כידוע, למלכודות מוות עבור השוהים בהן.

אך ענר נלחם עם הדבר היחידי שעמד לרשותו, וזאת רוח מדהימה ומפעימה, הוא הרגיע את האנשים אשר שהו יחד איתו במיגונית, ולמרות התקפות המחבלים הכוללות יריות, אר פי ג'י, ורימונים, ענר ניסה להציל את חבריו.ענר תפס בידיים חשופות לגמרי את הרימונים שנזרקו אל תוך המיגונית, וזרק אותם החוצה אל עבר המחבלים.רימון, ועוד רימון, ועוד רימון. סה"כ 7 רימונים שענר הצליח לזרוק בחזרה החוצה אל עבר המחבלים, ותוך כדי, ענר הראה לחבריו - איך לעשות את זה במידה וימות.והרימון השמיני הכניע אותו, הרימון הושלך אל תוך המיגונית, והתפוצץ לענר בידיים תוך כדי שניסה להשליך אותו אל מחוץ למיגונית.

ענר שפירא, הוא דוגמא למופת ולרוח לחימה שאי אפשר ללמד, מכיוון שענר הוא מסוג הגיבורים - שרוח הלחימה מוטמעת בהם, שהגבורה, שהאכפתיות, שההקרבה, תרתי משמע.ענר הקריב את עצמו, למען חבריו, ולמען אנשים שלא הכיר. ענר הקריב את עצמו, והציל חיי רבים.שורדי המיגונית, נותרו בחיים בכדי לספר את סיפורו המפעים של ענר שפירא ז"ל, הם סיפרו על רוח המנהיגות שלו, שהייתה כל כך עוצמתית שעל אף חוסר האונים המוחלט, הצליחו איכשהו - להרגיש מוגנים בזכותו.הוא הבטיח להם שיהיה בסדר, הוא הראה להם איך לעשות כן, והוא התקשר לחבריו מהצבא, שיבואו להציל אותם. אנחנו, וחבריו של ענר מסיירת הנח"ל, ואלו שהציל במיגונית, חורטים את ענר בליבנו, וזוכרים אותו לעד.

ענר זכרונו לברכה, הקליט לפני מותו שיר בשם ג'רוז, על עירו ירושלים. השיר נכתב על ידו, וע"י דוד המלך (ציטוט המקורות), השיר יצא לאחר שבעתו.