סרן שילה ראוכברגר, מהיישוב עלי, החזיקה נוכחות פיקודית בגדוד 51 המוערך של גולני, המוצב במיקום האסטרטגי מול רצועת עזה. זה היה בבוקר ה-7 באוקטובר כשהרעש המטריד של ירי ארטילריה פילח את השקט, והעיר את סרן ראוכברגר משינתו. אל מול רעש אזעקה, הוא גייס במהירות את חייליו, והוציא פקודות לחפש מקלט בפינת האוכל המבוצרת של המאחז.

כשהחיילים התגודדו בתחומי חדר האוכל, הדהדו המוצב קולות של ירי וצעקות זרות בערבית. התברר להם שהם נמצאים במצור, אך הם מצאו עצמם משוללים מכלי הנשק האישיים שלהם. הם לא נרתעו מהנסיבות הקשות, הם אלתרו תוך שימוש במקרר כדי לבצר את הכניסה, בעוד סרן ראוכברגר ושני חיילים אמיצים נוספים, עמדו על המשמר, נחושים להגנתם.

במשך ארבע שעות מפרכות, הם ניהלו קרב בלתי פוסק נגד המחבלים הפולשים. למרות שספג פצעים קשים, שילה נותר ללא חשש, והפגין נחישות בלתי מעורערת כשהוביל ונלחם לצד חבריו. אומץ לבם הקולקטיבי ונחישותם האיתנה מנעו מהמאחז להיכנע למתקפת התוקפים, ובכך סיכלו את כוונותיהם המרושעות להתקדם הלאה אל הקיבוצים השכנים.

בעקבות הלחימה הקשה, מתוך הכרה באומץ וחוסר אנוכיות יוצאי דופן של שילה, הועלה לאחר מותו מדרגת סגן לדרגת סרן. ההקרבה האמיץ שלו עמדה כעדות לרוח הבלתי ניתנת לניתוק של חוסן ואחווה שחלחלה ליחידתו, והבטיחה שמורשתו תחזיק מעמד בדברי ימי ההיסטוריה הצבאית.