הצעת נישואין על הקבר של עדי ברוך ז"ל
עדי ברוך
ביום השישי של המלחמה, עדי ברוך לבשה את מדיה ויצאה לכיוון דרום, אך למרבה הצער נהרגה מפגיעת רקטה. נבו, בן זוגה, הציע נישואין על קברה עם טבעת שרכש לפני הטרגדיה.עדי, הייתה כותבת מוכשרת, אמה מצאה במחשב שלה טקסט נבואי וכואב, עם פרידה קורעת לב: "אני מצטערת על הצער שגרמתי, דעי שאני במקום טוב".
הסיפור של סמ"ר (במיל') עדי אודיה ברוך מתרחש בעיר שדרות. היא כלל לא הייתה אמורה לחזור למילואים, אבל הנחישות הבלתי מעורערת שלה ניצתה בה. על אף היעדר תפקיד פנוי, עדי התעקשה להתנדב וללכת למילואים והותירה את לב הוריה מלא בדאגה, ובגאווה.
בשירותה הייתה סמלת מבצעים, עדי לבשה את המדים בגאווה. "היא סירבה להישאר בבית", סיפרה אמה, אורית, בתערובת של הערצה ודאגה. בתמונה האחרונה ששלחה לבן-זוגה נבו, שצולמה בדרך לבסיס, השמחה הקורנת מפניה של עדי מראה היטב את המחויבות והחיוביות שלה.
אך היום השישי של המלחמה, ה12/10/2023, הביא איתו רגע עוצר נשימה, כאשר דיווח מצמרר בטלגרם ניפץ את ה"שקט" - גבר בן 30 וילדה בת 20, נפצעו קשה מפגיעת טיל בשדרות. מה גדול היה הכאב באותם ימים, בהם עוד נספרו ההרוגים הרבים בטבח של ה7 באוקטובר.בהלה תפסה את אורית, אמה של עדי כשהיא מיהרה ליצור קשר עם בתה, אך נענתה בשתיקה. הוריה הובהלו מיד לביה"ח ברזילי באשקלון.
"היינו בטוחים שהיא פצועה, שאנחנו חוזרים איתה הביתה", נזכרה אורית, קולה נגוע ביגון. אך כשהגיעו לבית החולים, גילו כי עדי נהרגה מפגיעת הטיל, בת 22 הייתה בנופלה.בבית החולים חשף מפקדה של עדי את בקשתה הנוקבת והגורלית - לערב אחד נוסף עם משפחתה, בטרם הצטרפותה למילואים.
בהלווייתה נוצרה סצנה קורעת לב - נבו ינאי, בן זוגה מזה שש שנים, מרוסק מצער, כרע ברך והציע נישואין לעדי על קברה, סמל לאהבה שהתעלתה אפילו על המוות. היו להם תוכניות לחתונה, הייתה לו טבעת שכבר רכש, ונותרה עדות מצמררת לאהבה שלא התגשמה.
נבו מול הקבר של אהובתו עדי ברוך ז"ל (צילום: אייל מס)
במעמקי הצער, הצצה למחשב של עדי חשפה עדויות פואטית לדרך לחייה.היא כתבה "ואם אי פעם אמות לפני שזמני יגיע..." מילים נבואיות ומצמררות אלו נכתבו בחודש ינואר, 9 חודשים בלבד לפני הטרגדיה. אך אורית אמה מצאה גם נחמה בכתובים, המסר של עדי שקורא ומבקש מהם לחגוג את החיים, ולא להתאבל עליה.
לעדי הייתה תשוקה נוספת מעבר לכתיבה, היא אהבה לעסוק בצילום.היא החלה לתעד את החיים דרך העדשה כבר בגיל 15, ועם השנים הפכה את התחביב והתשוקה שלה למקצוע. הצילום היווה מקור שמחה עבורה ועבור הסובבים אותה, והיומן שלה, היה מלא בהבטחות לצלם חתונות, ומשמש כעת כתזכורת כואבת לכל חלומות שלה שלא התגשמו.
בעקבות הטרגדיה מהדהדים דבריה של עדי - בקשתה לחגיגת החיים, והבטחה להוקיר תודה על כל רגע. בעוד אמה אורית והמשפחה מתמודדים עם האבל, הם מוצאים נחמה במורשת המתמשכת של בתם - מורשת של שמחה, אהבה וגישה המבקשת לאמץ את היופי של החיים החולפים.