בן זוסמן, מירושלים, היה לוחם בגדוד ההנדסה הקרבית. הוא הגיע למילואים כשהמלחמה התחילה. הוא לא נקרא למילואים אלא התנדב. לפני שנכנס לעזה הוא כתב צוואה למקרה שיקרה לו משהו.הוא השאיר את הצוואה אצצל חברים למקרה שיקרה לו משהו.

בהלוויה שלו, אמו הקריאה את הצוואה. בן כתב על כך שאם קורה לו משהו שידעו שהוא לא מתחרט על כלום, הוא מגשים זכות וחלום להגן על הארץ והעם שלו. "גם אם יקרה לי משהו", הוא כתב, "אני לא מרשה לכם לשקוע בעצב".

החלק הבא של הצוואה שכלל 250 מילים משאיר הוראות עד לפרטים הקטנים כיצד תראה השבעה שלו. הוא רצה שבשבעה שלו יהיה אוכל, אירוע חברתי מלא באנשים בו ההורים שלו יכלו לשמוע סיפורים עליו.

הוא הוסיף ציווי שאם חלילה הוא נופל בשבי, הוא לא מוכן שישוחררו מחבלים עבור שחרורו. הוא ביקש שלא ייעשה שום קמפיין או מאבק לשחרורו משום שהוא לא רוצה ששום חייל או אזרח ייפגע ממחבל שישוחרר. 

הוא כתב, "אם אצטרך למות הלוואי וזה יהיה בהגנה על אחרים ועל המדינה". מבחינתו זו היתה גאווה גדולה וזכות להיקרא להגן על המדינה.

אמו של בן רצתה להעביר מסר לאחר מילוי צוואת בנה. היא אומרת שהבן שלה היה איש טוב אבל זה לא קרה בוואקום. הוא נולד לעם וחברה שמלאה באנשים טובים וערכיים שרוצים לשפר את החברה. המשפחה שהוא נולד אליה איננה מיוחדת בצורה מסוימת.