הדים של זיכרון: הרהור של מפקד על טרגדיה ונחישות

מעוז שוורץ

סגן אלוף מעוז שוורץ, הזוכה המוערך במדליית אשדוד והמפקד הנוכחי המוביל את חייליו בעזה, עלה לאחרונה לפייסבוק כדי לשתף פוסט מכל הלב. בהודעתו, הוא הביע דאגות להנהגת האומה, והביע חשש אמיתי שהאירועים הטרגיים של 7/10/2023 עלולים להתחיל לדעוך מהזיכרון הקולקטיבי שלנו. בהשתקפות נוקבת, מעוז שוורץ מתעמק ברגשותיו תוך כדי פיקוח על המבצעים בעזה:

"מצמרר אותי שלפני 3 חודשים שרפו עשרות תינוקות חיים בני יומם ועכשיו מוציאים חטיבות שלמות החוצה לרענון בלתי מוגבל בזמן.

מצמרר אותי שלפני ממש כמה ימים מאות מחבלים אנסו נשים, כרתו ושחקו עם איברים של יהודים ועכשיו מדברים לאפשר למחבלים לחזור לבתים.

מצמרר אותי שלפני 3 חודשים חטפו תינוקות חיים, את חלקם שרפו ואת חלקם זרקו בשיחים ועכשיו מדברים על רידוד סד"כ הלוחמים.

מצמרר אותי שנשבו ונחטפו מאות לוחמים, נשים וזקנים ובתוכם גם תינוקות יונקים ובמדינה מתווכחים על שטויות והבלים.

מצמרר אותי שגדול המרצחים נהנה וצוחק מלראות מאות אלפי תושבים מחוץ לבתים ואנחנו מעלים על הדעת לעשות עם הנבלה הזאת עסקים.

מצמרר אותי לחשוב שעשרות ישובנו נטושים ועזובים ואנחנו מדברים על בתי מלון למשפחות המילואים.

מצמרר אותי לחשוב שאויבנו מתכננים את הסבב הבא ואנחנו מדברים על לחזור לשגרה

מצמרר אותי שאויבנו מכינים את הפקודות הבאות ואנחנו כבר מסכמים את מה שעבר עלינו בכמה שבועות.

תגידו, יכול להיות שהתחלנו לשכוח? בבקשה! אל תמהרו לענות.

ב25 לדצמבר מעוז שוורץ השתתף בוועידת ביטחון של הביטחוניסטים באשקלון. בוועידה מעוז העביר מסר חשוב לא;רחי מדינת ישראל על חשיבות הלחימה באוייב והכרעת המערכה למען עתיד העם היהודי ומדינת ישראל

דברי מעוז מהוועיד:

"מעוז אני סגור עם אשתי והתינוק בחדר, בסלון יש מחבלים מה אני אמור לעשות?" ככה לחש לי בטלפון לוחם במילואים עם פתיחת המלחמה.

אבל חברים, על מה המלחמה?

למה הכל התחיל? מה, יש פה איזו פאשלה שיכולנו להימנע ממנה בדקה ה 90?

כנראה שגם

אבל בעיני זו לא הנקודה המהותית.

אני סא"ל במיל' מעוז שוורץ, מג"ד 7007. במשך למעלה מחודשיים לחמתי עם הגדוד בעזה, בסמטאות, בבסיסי הטרור, במקום שהפך למרכז ייצור של רשע. ובמשך התקופה הזאת, עזבתי את התלמידים שלי באשדוד, והובלתי את החיילים שלי לעזה.

בכל בית ספר בעזה שנכנסנו אליו בשכונת אל עטטרה, משרוע עמר, כארמה, ג'בליה – בכל מקום יש תמונות של הארץ, בכל משרד מנהל – תמונות של הארץ, בכל הבתים – ירושלים, רחובות ג'בליה נקראים על שם ערים בארץ כגון חיפה, יבנה, אשקלון ותל אביב.

זה הוביל אותי להבנה מהותית שהיא מעבר לטקטיקה הצבאית: הם חיים בתוך סיפור שהם מספרים לעצמם.

בכל בית בעזה ראינו אמצעי לחימה. בגן ילדים, במסגד. בחדר ילדים, בצבע ורוד, בין בגדי הילדים בני ה 6 יש מטען קלימגור, ומתחת למיטה של הילדה עם הפרחים הורודים יש מקלע PK. בבתי הספר בחצר יש פיר עם משגרים ליד המגרש כדורסל. בג'בליה הקמנו ילדים מהמיטות כשמתחת למיזרון שלהם יש 100 פצצות מרגמה.

זה לא רק העניין המוסרי שהאויב משתמש באוכלוסיה אזרחית. זה הרבה מעבר לזה. זה הספור שהם מספרים לעצמם! ואצליהם כוווולם שחקנים בספור.

ומה להבדיל הספור שלנו? מה הספור שהחברה בישראל מספרת לעצמה? על מה המלחמה? האם הספור הוא יאללה שיגמר כבר? או מילות ייאוש של עיתונאים וגנרלים בדימוס "שאין דבר כזה ניצחון?"האם זה הסיפור שלנו?

בעשרות הרצאות ברחבי הארץ, משיחות למאות חרדים, דרך תלמידים וצוותי הוראה, אני פותח בשאלה: תגידו, על באמת המלחמה? ולא כולם באמת יודעים לבטא זאת. אז צריך להגיד בצורה ברורה המלחמה היא על ארץ ישראל ועל התפקיד שלנו כאן בארץ. מי יהיה פה? אנחנו או הם! זה כל כך חשוב כי משם יגזרו ההחלטות ומשם נקבל את הכוחות מכיוון שברור לנו על מה הספור!

תראו, כשהתגייסנו בצו 8 בשעה 15:00 בצהריים בשמחת תורה תוך 4 שעות נעמדו 400 לוחמים על ציוד, מוכנים להיכנס להילחם. אבל עוד 80 היו בחו"ל מעבר לים.

אחרי 4 ימים אני פוגש 2 לוחמים שהיו בחו"ל.

איך הגעתם? אני שואל אותם.

אחד אומר לי: "שכרנו מטוס". הלוחם השני מספר לי שהוא הגיע לדלפק בשדה התעופה בדרום אמריקה וכשהם אמרו לו שאין מקום אז הוא שם להם 800 דולר על הדלפק ואמר להם: "בתא שירותים יש מקום? יופי! "שם אני יושב"

תראו, אני שומע שאומרים שכבר אי אפשר לנצח.

אלא שמי שאומרים את זה לא היו עם הלוחמים בשטח ולא ראו את הרוח! הם לא הסתכלו בלבן בעיניים של מפקדים עם חזון ועוצמות בלתי רגילות. זה עם ישראל!

חברים, הרוח זו תחמושת! המפקדים בראש המחנה זה ניצחון מוכתב מראש אל מול אויב שהמפקדים שלהם מאחור.

לא רק שחובה לנצח אלא אפשר לנצח! אי אפשר אחרת!

איך אני בטוח בעצמי?

כי ראינו את הרוח. ראינו את הלוחמים והמפקדים.

ביציאה לקרב אני אומר לגדוד: "זו תקופה היסטורית, יש פה וואחד גודל שעה. נמצאים איתנו כאו לוחמי דוד המלך ,המכבי"ם, לוחמי חרות ישראל האצל והלחי והפלמח וכל לוחמי ישראל מאז היינו לעם" ורואים את הזיק שיש בעיניים של הלוחמים. ללוחמים ברורה המטרה. ברור ה"לשם" מה אנחנו כאן.

כשהגדוד מקבל פקודה לכבוש את מוצב הדגל של חמאס - מוצב פלסטין מיעד ליעד הלוחמים רצו על שביל עם מוקשי נעל. הם ראו אותם בעיניים ורצו , בעטו בהם הצידה והמשיכו לרוץ, הגיעו לגבעה ושמו דגל. מילואימניקים! לאחר כיבוש המוצב החלפנו את השם "מפלסטין" למוצב יובל על שם יובל זילבר הי"ד שנפל בקרב.

תגידו? מי יעשה את זה אם לא אנחנו?

הבן שלי בן 15 אמר לי "תגיד אבא, למה יצאתם? ניצחתם?" ולמה זה כל כך חשוב לו? כי הדור הצעיר נושא אלינו עיניים! הוא רוצה תשובות ברורות. ואנחנו לא רוצים להעביר אליהם את הטיפול בסרטן הזה על מליוני גרורותיו בעזה שמולו אנחנו נלחמים. אנחנו רוצים לסיים את המשימה בעצמנו, ולא להעביר אותה לילדינו.

אני רוצה להגיד פה משהו חשוב מאוד. דרכם של האויבים שלנו עוד מימי קדם, מימי דוד וגלית, היא לעשות המון שווו ולהפחיד את העם. זו הטקטיקה שלהם.

במגע עם מחבלים לא פעם ולא פעמיים ראינו מחבלים פחדנים. עכברים. זורקים את הציוד ובורחים. נכון, יש גם ביניהם גיבורים, לא מזלזלים באויב, אבל בכל מפגש עם לוחמי צה"ל הגדוד גבר על האויב! או שהוא הושמד או שהוא ברח.

אנחנו מכירים בעוצמה הזאת! וכעת, גם המנהיגים חייבים להכיר בה! גם כל אחד ואחת בעורף חייב להכיר בה! להכיר בכך שהרוח היא בלב הערכת המצב על ההכרעה.

לסיום....

אנחנו בימים קשים של נפילת לוחמים. טובי בננו. הלב כואב. אך אנו חייבים יחד עם הרכנת הראש להעלות את הלב לשמיים. אבל איך עושים את זה?כשנעמדתי באחד הימים בהר הרצל מול השורות הארוכות של קברי הנופלים, בהיתי בהם זמן מה, ופתאום שמתי לב ששורות הקברים נראים לי בעצם כמו מסלולים, כמו נתיבים ואז חשבתי לעצמי - "הוא לא רק חלל, הוא בעיקר סלל והנופלים אינם רק חללים הם בעיקר סוללים". החלל כשמו כן הוא משאיר חלל אדיר במציאות. הבעיה שהידיעה הזאת לא נותנת לנו בהכרח כח לפעול, להתקדם, להמשיך בעוז לגודל האובדן. הידיעה שהוא לא רק חלל, הוא בעיקר סלל, סלל עבורנו דרך עליה אנו ממשיכים היא נותנת לנו את הכח, מכוחו של אותו נופל, להתקדם, לפעול, להסתער ולנצח.