עד הבחירות לנשיאות ארה"ב: אפשר לשנות את המצב בצפון

עם סיום הניתוק בין עזה ובין סיני ומניעת יכולת ההתעצמות של חמאס, לישראל נוצרת גמישות אופרטיבית לשנות את המצב מול חיזבאללה והציר האיראני

ככל שהמערכת "חרבות ברזל" נמשכת, ניכר כי מערכת האיזונים והשיקולים מתקרבת לכדי רגע בו המערכה הצפונית הופכת למרכזית יותר ומשמעותית יותר מהמערכה בעזה. נקודת המוצא היא שכעת, בתחילת יוני 2024, המצב בדרום שונה בתכלית מהמצב בו ישראל הייתה ב-7 באוקטובר 2023: יכולותיו הצבאיות של חמאס נפגעו באופן קשה, יכולותיו האופרטיביות כמעט ולא קיימות, ועם ניתוק יכולת ההתעצמות באמצעות ההשתלטות על גבול רפיח – לארגון לא מתאפשרת התעצמות מחדש, לפחות בטווח הקצר.

ברור לחלוטין שניתוק המגע לפחות מגבול עזה-מצרים במסגרת הסכם ישחוק את ההישג הזה ככל שיעבור הזמן – ניתן להניח שערבויות בין לאומיות לא יהיו אלו שיעצרו את ההתעצמות של חמאס לשנים הבאות – ראו כדוגמה את מה שהתהווה בלבנון אחרי החלטה 1701. צה"ל יידרש להמשיך ולשלוט בגבול הזה, ויידרש לגמישות מבצעית לפעולות התקפיות בתוך הרצועה במידה ויתקבל מידע על התארגנויות טרור, ולכן, בטווח הקצר, צה"ל יידרש להמשיך ולפעול מול חמאס, אך היקפי הכוחות שיידרשו לכך, יהיו פחותים בהרבה משהיה, ומכאן סדר הכוחות של צה"ל יהיה פנוי לטיפול בבעיה הבוערת תרתי משמע בצפון.

מאז ה-7 לאוקטובר ובמסגרת חיבור הזירות והמחולל האיראני, חיזבאללה פועל בעיקר באמצעות אש מנגד על מנת לייצר נזק בתשתית ההגנה של צה"ל, ובכדי לשחוק את החוסן הלאומי באמצעות תושבים שנטשו את ישובייהם בגבול הצפון. חיזבאללה לא ביצע שום מהלך קרקעי למטרה הדומה למה שחמאס ביצע – ההחלטה לפנות את התושבים מגבול הצפון הייתה מדינית, בעיקר מחשש באותם ימים שחיזבאללה יפעל בדומה לחמאס – הערכה זו נמצאה כשגויה, ולמעשה ישראל נתנה בימי המלחמה הראשונים הישג אסטרטגי חסר תקדים לאיראן וחיזבאללה והוא פינוי התיישבות. מציאות זו פוגעת בחוסן הלאומי של ישראל, וניתן להניח שהיא פוגעת גם בהרתעה – המצב בצפון אם-כן, מהווה חולשה אסטרטגית מתמשכת.

ההיגיון לפיו צה"ל מצוי במגננה בזירה הצפונית על מנת להשלים מתקפה בזירה הדרומית, יכול להיות סביר, כל עוד מדובר בתקופה קצרה – למשל, ההחלטה במלחמת יום הכיפורים לצאת למתקפה בסוריה, ורק לאחר מכן לתקוף נגד בזירת הדרום מחירה היה ימים ספורים של מגננה בדרום. סיום המתקפה לעומק השטח הסורי ו"היפוך הקערה" איפשר לצה"ל אז לרכז מאמץ מול צבא מצרים, לתקוף נגד, ולאחר שבועיים לעבור למתקפה מעבר לתעלה. זה הגיוני מבחינת ריכוז המאמץ הצבאי, וגם בהקשר לכך שבזירה הדרומית אין התיישבות וניתן לדרג את מהלכי המתקפה המכריעים– אך כאן מדובר בימים, לא בחודשים.

ואולם במצב של ישראל היום השיקולים האלה בחלוף 8 חודשים כבר אינם רלוונטיים – לא רק שצה"ל פועל באגרסיביות מול חמאס, תוך שהשמיד את יכולתו לבצע שוב מהלך הדומה לשהתרחש ב-7 לאוקטובר, כל יום של מתקפה בדרום ומגננה בצפון הוא עוד יום בו ההתיישבות בצפון לא חוזרת-לא ניתן להמשיך את השחיקה מהסוג הזה עוד זמן רב, וניתן להניח כי ברגעים אלו ישראל מצויה על צומת של תפנית אסטרטגית בהקשר מערכת האיזונים במערכה, לשינוי המצב בצפון והגעה לידי הכרעה במתקפה אם נידרש.

ועם זאת יש להתבונן בכלל המשתנים המשפיעים על הלחימה ולהבין את השלב בו ההזדמנות עבור צה"ל לפעול במתקפה מול חיזבאללה – ברור לגמרי שכאשר לצה"ל יש גמישות גדולה יותר בהיקפי הכוחות, מרחב האפשרויות הצבאיות העומדות לרשותה של ישראל רחבות יותר.

חשוב גם להבין שהמשתנים המשפיעים על זירת הצפון שונים מזירת הדרום – שכן המשוואה בצפון כוללת באופן טבעי את לבנון, סוריה, וגם איראן, כל אלו מדינות ריבוניות, שרמת האינטרסים המעורבים בהן היא אחרת לגמרי מאשר עזה. פגיעה קשה בלבנון פוגעת באינטרסים איראניים וכן אירופאיים, ברור שגם לבנונים, פגיעה קשה בסוריה מכניסה לתמונה גם את רוסיה – יש הרבה גורמים במשוואה הזו שהיו מעוניינים להימנע ממלחמה בין צה"ל וחיזבאללה, שבמקרה הגרוע עבור ישראל תייצר נזק בעורף ואבידות בלחימה, אך עבור כלל בעלי האינטרס מול איראן, לבנון וסוריה, הנזק יהיה הרבה יותר משמעותי – למשל, החלשה דראסטית של חיזבאללה עד השמדתו, תהווה פגיעה עמוקה באינטרס האיראני, ובדומה ערעור המצב בסוריה בהקשר רוסיה, ובטח פגיעה ב-"ציר הרשע", שכרגע רוסיה נהנית ממנו במערכה של באוקראינה. ההשלכות של מתקפה בזירה הצפונית עשויות להטריד מאוד את בעלי האינטרס האלה, וזו הזדמנות שישראל יכולה לנצל בראייה הרתעתית.

השלמת הפעולה ברפיח, אם-כן מעמידה את ישראל בפני הזדמנות אסטרטגית לשנות את המצב בצפון מיסודו. לעת עתה מה שניראה הוא שהקושי המרכזי הוא המטרייה המערבית שבמרכזה גיבוי לישראל במהלך מהסוג הזה. לעת עתה הממשל האמריקאי אינו תומך במתקפה ישראלית בצפון, הוא בקושי תמך במהלך בעזה, וללא מטרייה מהסוג הזה לא בטוח שנכון לצאת למתקפה בצפון. אך לכל הפחות היא מאפשרת לישראל בעת הזו, וגם אם בטווח קצר, לקבל ערבויות על הדרום, ולאפשר הערכות צה"לית לשינוי יכולת המגננה בצפון ייתכן שכזו שתאפשר אפילו להחזיר את התושבים לצפון, בטח אם למשל, הפסקת לחימה  גם בטווח קצר בדרום תוביל להפסקת הירי של חיזבאללה, בדיוק כפי שהיה בעסקת החטופים הראשונה עם חמאס.

ישראל יכולה ללכת בחודשים למהלך הבא: סיום מצב המלחמה בדרום, כניסה למשא ומתן בשילוב גורמים בינלאומיים על מנת לקבוע את המצב בדרום לטווח הארוך יותר, מיצוי הזמן האופרטיבי למגננה מאסיבית יותר בצפון, הכוללת כוחות בקו, כוחות בעומק ועתודות, החזרת התושבים, והעלאת רמת המוכנות למתקפה. לזמן האופרטיבי הזה יש משמעות נוספת, והוא המתנה למתהווה בארצות הברית של אמריקה – במידה ובנובמבר בקרוב ייבחר ממשל שעשוי לתת לישראל מטרייה, ההזדמנות בצפון אפילו משתפרת – עם גיבוי אמריקאי, ולאחר העלאת רמת המוכנות של צה"ל, כולל בנייה של כוחות נוספים – ישראל עשויה להיות תוך 8 חודשים ברמת מוכנות אחרת לגמרי מול הזירה הצפונית, עם גיבוי ברמה אחרת לגמרי.

במצב כזה, באם נחליט לצאת למתקפה מול חיזבאללה, ככל הנראה נוכל להגיע להישגים עמוקים יותר ומשמעותיים יותר – ובהקשר הזה, ב"הפוך על הפוך" ייתכן שמהלך כזה יתייתר, באם איראן תבין את המחיר שהיא עשויה לשלם, ובעצמה תחליט על שינוי והסגת חיזבאללה לאחור. המצב שעשוי להתהוות בעוד 8 חודשים יכול לתת בידי ישראל הזדמנות גדולה ומשמעותית, ובהקשרי ציר הרשע הרתעה המגובה על ידי ארצות-הברית.

בסיכומם של דברים, עם סיום הניתוק בין עזה ובין סיני ומניעת יכולת ההתעצמות של חמאס, לישראל נוצרת גמישות אופרטיבית לשנות את המצב בצפון, גמישות זו עשויה לההפך להזדמנות גדולה הרבה יותר במידה והממשל האמריקאי ישנה גישה. בכל מקרה, נכון יהיה עבר ישראל לנצל את הגמישות הזו בטווח הקצר, לשם שינוי יכולות המגננה בצפון, והחזרת התושבים, ובמקביל להערך למתקפה = תכניות מותאמות, אימון ובניית הכוחות. למלחמה בלבנון נוכל לצאת בכל רגע שנחליט, רצוי שזה יתרחש בתנאים המועדפים עלינו.