מצרים מתעצמת: כיצד ייראו יחסי ישראל עם השכנה מדרום?

תקציר מנהלים

היחסים הסבוכים בין ישראל ומצרים הולכים אחורה בזמן, עוד מלפני קום המדינה. בתחילה, השתיים היו אויבות מרות. בין הצדדים התנהלו חמש מלחמות, בכולן ישראל יצאה כשידה על העליונה, למרות אבידות גדולות וקרבות קשים. אולם, מאז יוזמת השלום ב-1977, אז ביקר נשיא מצרים סאדאת בישראל ואף נאם בכנסת, חלה התחממות ביחסים בין הצדדים, ששיאה חתימה על הסכם השלום בשנת 1979. מאז החתימה על הסכם השלום, מצרים וישראל משתפות פעולה בנושאים מגוונים, בהם כלכלה (עסקאות משותפות כמו יצוא גז מישראל למצרים) וביטחון (מלחמה נגד דאע”ש בסיני והשמדת מנהרות חמאס בין עזה למצרים). נוסף על כך, ישראל משתמשת במעמדה של מצרים ונעזרת בה כמתווכת מול חמאס במהלך סבבי הלחימה השונים בין הצדדים. כיום, המלחמה בין ישראל לחמאס מציבה אתגרים והזדמנויות ליחסים ביניהן. לצד זאת, מצרים עצמה עוברת תהליכים שיוצרים אתגרים והזדמנויות. אפשר לחלק אותם לשניים – אלה הנוגעים לטווח הזמן הקצר ואלה הנוגעים לטווח הזמן הארוך.

טווח הזמן הקצר – מלחמת “חרבות ברזל”

לנוכח האירועים במלחמה, מצרים היא בעלת ברית פוטנציאלית ושיתוף הפעולה איתה הוא חיוני והכרחי, למען עיצוב “היום שאחרי” בעזה והשגת מטרות המלחמה. אכן קיימים מתחים ביחסים איתה, בעיקר לאור המחויבות המצרית לתמוך בפלסטינים, הדאגה המצרית ממעבר אוכלוסייה פלסטינית מעזה לסיני והחשש שהמלחמה תיצור איומים על היציבות הפנימית במצרים (עד כה, בניגוד לירדן, המצב במצרים שקט יחסית), אולם באופן כללי מצרים היא אחת המדינות הערביות בעלות הפוטנציאל הרב ביותר לשיתוף פעולה, עקב קרבתה למערב ולארה”ב והיריבות עם תנועת האחים המוסלמים. במסגרת זאת, אלו האתגרים וההזדמנויות ביחסים עם מצרים בטווח הזמן הקצר:

• שיתוף פעולה עם מצרים בהשגת מטרות המלחמה – מצרים גובלת בחלקה הדרומי של רצועת עזה ושולטת על ציר פילדלפי, רצועה באורך 14 ק”מ וברוחב של מאה מטרים, שדרכה הוברח מרבית האמל”ח ששימש את חמאס ואת ארגוני הטרור ברצועה. כדי להשיג את מטרות המלחמה, השמדת חמאס ושחרור החטופים, מדינת ישראל צריכה להמשיך בתמרון הקרקעי ברפיח, לכבוש את ציר פילדלפי ולשלוט בו גם בסיום המלחמה. לאור ההתנגדות המצרית לתוכניות הישראליות והאיומים שהיא משמיעה, ישראל צריכה לחתור להסכמות עם מצרים לגבי פעולות ההמשך, תוך עמידה על מימוש מטרותיה ובה בעת גילוי רגישות ככל האפשר לאינטרסים ולרצונות המצריים. יתר על כן, דווקא נוכח המתח סביב הכניסה של צה”ל לרפיח, החרפת הטון המצרי וחוסר הרצון של מצרים בהישגים של חמאס, יש מקום למעורבות משמעותית של מצרים בתיווך להשגת עסקה לשחרור החטופים. ואכן, מצרים נטלה סוף סוף את שרביט הובלת המו”מ מקטר והיא פועלת ישירות מול סנואר ויוזמת הצעות פשרה חדשות, בתחילה בכדי למנוע קירובה של ישראל לרפיח וכעת בכדי להוביל לסיום הלחימה.

• מינוף היבטים כלכליים – עוד טרם המלחמה בעזה מצרים נמצאת במשבר כלכלי, המתבטא באינפלציה (כ-34% בשנת 2023) ובאחוזי עוני (כ-29.7% נכון לשנת 2019) גבוהים, פיחות נרחב בערך הלירה המצרית ומשבר חוב (החוב החיצוני של מצרים עומד על מעל ל-165 מיליארד דולר). לצד זאת, א-סיסי מוציא לפועל פרויקטים גרנדיוזיים שעולים עשרות מיליארדי דולרים. כמו הקמת “העיר המנהלית החדשה”, אזור “נילוס דלתא” חדש ועיר חוף חדשה, ללא תועלת ממשית מיידית. במקביל, בניית “סכר התחייה” ע”י אתיופיה, שיושב על המקור העיקרי של נהר הנילוס שסביבו חיה מרבית האוכלוסייה במצרים, מעלה את הסיכון להחרפת הבעיות הקיימות, לצד בעיות נוספות, כמו עלייה באחוז האבטלה, במחירי המזון ובמחירי האנרגיה נוסף לירידה בתפוקה החקלאית. ישראל יכולה להשתמש במנופים כלכליים – יצוא הגז למדינה, קשריה עם ארה”ב והיחסים הדיפלומטיים של ישראל עם אתיופיה – כדי לסייע למצרים להתמודד עם מצוקותיה ובתמורה לקדם השגת אינטרסים ישראליים במלחמה ולהוביל לתמיכה מצרית בהם, עד כדי נכונות לאפשר מעבר פליטים מעזה דרך מצרים.

• רתימת פעולות החות’ים לאינטרסים הישראליים – תקיפות החות’ים נגד כלי שיט בכניסה לים האדום גרמו לירידה נרחבת של כ-40% בהכנסות המצריות מתעלת סואץ. לאור זאת, צריך לנסות ואף אפשרי לרתום את מצרים לתמיכה בפעילות הצבאית נגד החות’ים שמבצעות מדינות המערב להשגת יעדים משותפים כמו פגיעה ביכולות החות’ים ואיראן, שמממנת ומכווינה אותם.

• גיוס המערב – במקביל ליכולת הישראלית, גם לארה”ב ולאיחוד האירופי יכולת להשפיע על מצרים – סיוע אמריקאי של מעל ל-1.3 מיליארד דולר בשנה (מצרים ביקשה סיוע של 1.44 מיליארד דולר לשנת 2024), הלוואות והשקעות מצד האיחוד האירופי ועסקאות אמל”ח נרחבות. במידה שהרצון להשתמש בהם יהיה קיים, הן תוכלנה להשפיע על מצרים במטרה להוביל לשינוי במדיניות המצרית בכל הנוגע לסוגיות הקשורות למלחמה בעזה. הדבר מחייב שינוי מדיניות מצד הממשל האמריקאי והאיחוד האירופי. חשוב להדגיש כי הפעלת לחץ שכזאת צריכה להיעשות בזהירות ובמתינות מחשש שתדחף את קהיר להחלפת התמיכה הכלכלית המערבית בכזאת סינית, שבעשור האחרון היקף המסחר בינה לבין מצרים גבר.

הסתכלות ארוכת טווח

גם בטווח הזמן הארוך, סביר שהמחויבות המצרית למדיניות הפרגמטית המאפיינת אותה כיום, למחנה המדינות המתונות בעולם הערבי-סוני ולמערכת היחסים עם ארה”ב והמערב תתקיים לאורך זמן, וכנגזרת מכך תישמר גם המחויבות להסכם השלום עם ישראל ולהתנגדות לאחים המוסלמים, תוך כדי המשך התמיכה בפלסטינים.

עם זאת, אי אפשר לקחת את השותפות עם מצרים כמובנת מאליה. כיום מצרים עוברת כמה תהליכים ומגמות (התעצמות צבאית, מתחים עם ארה”ב, קריצות לרוסיה ולסין) שמעלים חשש לגבי עתיד היחסים עימה. עקב זאת, מדינת ישראל צריכה לשמר עין פקוחה ולהחזיק תוכניות מגירה גם לאפשרות שהמציאות תשתנה, כולל תמונת מודיעין חזקה ובניין כוח צבאי כמענה מתאים לנסיבות. במסגרת זאת, להלן האתגרים וההזדמנויות ביחסים עם מצרים בטווח הזמן הארוך:

• שיפור היחסים עם הגורמים הבעייתיים באזור (“ציר הרשע”) – לאור הירידה בתמיכה האמריקאית בשנים האחרונות, והתעוררות הספק במחויבות ארה”ב להגן על בעלות בריתה, מצרים העמיקה את מדיניות גיוון מקורות ההצטיידות הצבאית שלה והיא רוכשת נשק ואמל”ח בהיקף של מיליארדי דולרים ממגוון מדינות, ביניהן רוסיה וסין, שהגדילו את היקף ההשקעות שלהן במדינה. המשך הירידה בתמיכה האמריקאית והמערבית, לצד ההתקרבות הכלכלית בין המדינות והקו המתרפס וההססני שאותו מובילות מדינות המערב למול “ציר הרשע”, עשויים לדחוף את מצרים יותר ויותר לעבר הסכמים עם מדינות אלו. נוסף על כך ניכרת הפשרה ביחסים עם איראן ועם המדינות המזוהות עם האחים המוסלמים, קרי קטר ותורכיה, שעד לאחרונה היחסים עימן היו מתוחים. התקרבות זו נראית בשלב זה כמהלך טקטי המיועד לשפר את כושר המיקוח של קהיר ולחזק את מעמדה האזורי ואת יכולתה להתמודד עם האתגרים הכלכליים, אבל אם יתרחב ויהפוך לשינוי אסטרטגי תהיינה לכך השלכות מדאיגות על ביטחונה של מדינת ישראל, לצד פגיעה במרחב ההשפעה של העולם המערבי. במידה ששינוי שכזה אכן יקרה, הסיכוי לתקיפות מצד הצבא המצרי יעלו בצורה משמעותית וידרשו ממדינת ישראל שינוי ממשי בהרכב צה”ל. לאור זאת, על מדינת ישראל להכין תוכניות בניין כוח לתרחיש שכזה (למשל, הגדלת היקף כוחות השריון וחיל הרגלים של צה”ל).

• התעצמות צבאית מצרית – זה שנים רבות, תוך כדי דבקות בהסכם השלום ושיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל, הצבא המצרי עובר תהליכי מודרניזציה ובניין כוח, כולל התחמשות באמצעי לחימה רבים ומתקדמים, שדרוג תשתיות ושיפור ההכשרות. תהליכים אלו יוצרים פוטנציאל איום למדינת ישראל ולביטחונה, במיוחד מכיוון שהיא לא מתכוננת לאפשרות שמצרים תהפוך מאיום אפשרי לאיום מוחשי. הממשלה ומערכת הביטחון הישראלית צריכות בתום המלחמה לקיים דיון אסטרטגי בנושא מצרים ולבחון כיצד יש להיערך מול אפשרות זו, ובפרט מה נדרש לעשות כעת. למשל, שיפור ההיכרות המודיעינית של צבא מצרים ושל יכולותיו.

• הסכם השלום בין המדינות – כאמור, כיום לא נראה כי עומדת סכנה ממשית להקפאת או לביטול הסכם השלום בין המדינות, למרות חילוקי הדעות באשר לפעולה ברפיח. אך למרות זאת צריך לקחת בחשבון כי המשך המשבר הכלכלי במצרים ואף החרפה שלו, במיוחד בהיבטים הנוגעים לדור הצעיר ולמעמד המשכיל, לצד תחושות מצד הציבור (שמביע רגשות אנטי-ישראליים) כי הממשלה המצרית לא תומכת בתושבי עזה במידה מספקת, עלולים להוביל למחאות. מחאות אלו עלולות להתפתח ולהגיע להיקף נרחב מספיק שיקשה על הממשלה להשתלט עליהן, וישפיע על תהליך קבלת ההחלטות המצרי בכלל הנושאים, ביניהם נושאים הנוגעים למלחמה, ליחסים בין המדינות ולהמשך הסכם השלום. בתרחיש קיצון, המחאות אף עלולות להוביל למהפכה בשלטון במדינה ולעליית שלטון שאינו תומך בהמשך הסכם השלום עם ישראל. במקביל לאפשרות זאת, מדינת ישראל צריכה לנסות ולהוביל להתחממות ביחסים בין המדינות ואף לתלות מצרית בישראל, תוך שימוש במנופי ההשפעה הכלכליים והמדיניים של ישראל, כך שתרחיש של הפרת הסכם השלום לא יתאפשר מבחינה ריאלית לכל ממשלה מצרית שלא תהיה, כפי שגם ממשלת האחים המוסלמים, בהובלת מוחמד מורסי, נשארה מחויבת אליו.

מצרים – מלחמת חרבות ברזל

פתיחה – מצרים וישראל

היחסים הסבוכים בין ישראל ומצרים הולכים אחורה בזמן, עוד מלפני קום המדינה. בתחילה, השתיים היו אויבות מרות. בין הצדדים התנהלו חמש מלחמות, בכולן ישראל יצאה כשידה על העליונה. נשיא מצרים גמאל עבד אל-נאצר, ששלט במדינה ביד רמה בשנים 1954–1970, הוביל מדיניות לעומתית לישראל ששאפה לאחד את העולם הערבי כולו תחת אזור השפעה מצרי מתוך תפישה נאצריסטית פאן-ערבית, ואף מימש שאיפה זו באמצעות איחוד זמני עם סוריה (הרפובליקה הערבית המאוחדת) וערעור המשטרים בעיראק ובירדן. מדיניות חוץ תוקפנית זו של נאצר הובילה למשבר סואץ ששיאו במבצע קדש ב-1956; להכנות למלחמת ששת הימים ב-1967; ולהשפעה משמעותית על דוקטרינת אייזנהאואר במזרח התיכון שדגלה בפייסנות מול מצרים לטובת משיכתה לציר המערבי, בין היתר על ידי הימנעות מרטוריקה חריפה מולה, לחץ על בריטניה בעניין תעלת סואץ, ואף לחץ משמעותי על ישראל לוויתורים מדיניים ולאיפוק צבאי. נאצר התקרב לבריה”מ ולציר המדינות הבלתי-מעורבות תוך שהוא משמר את המערב בתור נכס מדיני לטובת מצרים. התנהגות זו אופיינית למגלמוניה המצרית ההיסטורית, שרואה את מצרים בתור המובילה הצודקת והאחראית של העולם הערבי. כך גם מטה הליגה הערבית שוכן בקהיר.[i]

אולם, מאז שנת 1977, אז ביקר נשיא מצרים סאדאת בישראל ואף נאם בכנסת, חלה התחממות ביחסים בין הצדדים, ששיאה חתימה על הסכם השלום בשנת 1979. מאז החתימה על הסכם השלום, מצרים וישראל משתפות פעולה בנושאים שונים, ביניהם נושאים כלכליים (עסקאות משותפות כמו יצוא גז מישראל למצרים) וביטחוניים (מלחמה נגד דאע”ש בסיני והשמדת מנהרות חמאס בין עזה למצרים). נוסף על כך, ישראל משתמשת במעמדה של מצרים ונעזרת בה כמתווכת עם חמאס במהלך סבבי הלחימה השונים בין הצדדים. כיום, המלחמה בין ישראל לחמאס מציבה אתגרים והזדמנויות ליחסים ביניהן.

מצרים – סקירה כללית של מצבה כיום

אזורי – מעמד אזורי, סכסוך עם אתיופיה וגבולות לא יציבים עם לוב וסודאן

באמצע המאה ה-20 מצרים נתפסה כאחת המנהיגות העיקריות בעיני העולם הערבי. לאחר מבצע קדש ומלחמת יום כיפור, מצרים נתפסה כמנצחת וכמי שהביסה את ישראל, מה שזיכה אותה בכבוד וביוקרה ברחבי המזרח התיכון והעולם הערבי. לאחר החתימה על הסכם השלום עם ישראל ב-1979,נתפסה מצרים כ”בוגדת” בעיני העולם הערבי וחל שינוי ביחסו אליה. בשנים האחרונות חלה ירידה נוספת במעמדה האזורי של מצרים, עקב איבוד ה”ייחודיות” שאפיינה אותה במערכת היחסים עם ישראל. זאת, בעקבות החתימה של מדינות ערביות נוספות על “הסכמי אברהם”, לצד הדיווחים על נכונות סעודית לחתימה על נורמליזציה עם ישראל. יש לציין כי למרות החתימה על הסכמי אברהם, מצרים עדיין מהווה עבור ישראל שכנה חשובה ומדינה כבדת משקל במערך האינטרסים הישראלי. במקביל, מעמדן והשפעתן של שחקניות אחרות במזרח התיכון כמו סעודיה, איראן ותורכיה עלה והן לוקחות חלק מרכזי יותר ויותר בגיאופוליטיקה המזרח-תיכונית, על חשבון מעמדה האזורי הקלאסי של מצרים ששיאו בתקופת הנשיא גמאל עבד אל-נאצר.

למרות זאת, מצרים לא אמרה נואש והיא מנסה למצב עצמה כאחת מהשחקניות המובילות באזור. ניסיונות אלה מתבטאים במיזמים ובפיתוחים כלכליים במטרה לשפר את מצבה הכלכלי, בתהליכי מודרניזציה של הצבא (כפי שיורחב בהמשך) ובניסיונות להעצים את השפעתה המדינית.

מעבר לקשיים בהיבט הגיאופוליטי הרחב, מצרים מתמודדת גם עם קשיים למול המדינות הסובבות אותה. במזרח היא גובלת עם ישראל ורצועת עזה, במערב עם לוב ובדרום עם סודאן (הגבול הצפוני של מצרים הוא עם הים התיכון). בשנים האחרונות היא חווה אתגרים מלוב ומסודאן, לצד סכסוך שהולך ומחריף עם אתיופיה, הנמצאת גם היא מדרום למדינה, ומאבק כוחות עם תורכיה. כל אלה יוצרים סביבה של אי יציבות בשכנות הקרובה למצרים:

סכסוך פנימי בלוב – בשנת 2011 כחלק מ”האביב הערבי”, התרחשה התקוממות אזרחית נגד משטרו של הדיקטטור מועמר קדאפי, שבסופה הוא הודח ונהרג. מאז הדחתו של קדאפי ידעה המדינה מלחמת אזרחים נוספת בין 2014 ל-2020[ii]. במהלך המלחמה, תורכיה, שבראשה עומד איש האחים המוסלמים הנשיא רג’פ טאיפ ארדואן, העבירה כוחות צבאיים ללוב וכיום היא מנסה להגביר את דריסת הרגל שלה במדינה לצורך האינטרסים הכלכליים והמדיניים שלה[iii]. גם כיום לוב נתונה בסכסוכים פנימיים בין ממשלת ההסכמה הלאומית (GNA) בטריפולי במערב המדינה לבין הכוחות היריבים במזרח המדינה ובראשם כוחות הצבא הלאומי (LNA), וישנו חשש גובר והולך כי המצב במדינה יסלים לכדי סיבוב נוסף במלחמת האזרחים במדינה. מצרים אינה מעוניינת במלחמה נוספת בלוב לאור ההשפעות הכלכליות של מלחמה כזאת ולצד הסיכון הביטחוני שהיא תציב לה, במיוחד לאור המעורבות התורכית הגוברת בלוב.

מלחמת אזרחים בסודאן – גם מדרום למדינה ניצב אתגר לשלטון המצרי. בסודאן, שידעה בעבר מלחמות אזרחים עקובות מדם, מתנהלת בשנה האחרונה מלחמת אזרחים[iv] בין הצבא בפיקודו של עבד אל-פתאח אל-בורהאן לבין מיליציה בשם “כוחות התמיכה המהירה”, בפיקוד סגנו של אל-בורהאן בעבר, מוחמד חמדאן דגאלו. מאז פרוץ המלחמה נהרגו אלפי אזרחים סודאנים ומיליונים נוספים נעקרו מבתיהם. הדבר מהווה אתגר למצרים, שבעבר כבר קלטה עשרות אלפי פליטים מסודאן ומאז פרוץ המלחמה קלטה עשרות אלפים נוספים – גם לאור האתגר הכלכלי שמהווים מאות אלפי הפליטים במדינה וגם לאור הצורך בתמיכה סודאנית בסכסוך המתמשך עם אתיופיה.

סכנה למלחמה עם אתיופיה – אתגר נוסף הנשקף למצרים מדרום למדינה הוא “סכר הרנסנס האתיופי הגדול” המוכר גם כ”סכר התחייה” (GERD), הפרויקט השאפתני של אתיופיה להקמת סכר חדש ואדיר על “הנילוס הכחול”, אחד ממקורותיו של נהר הנילוס הזורם במצרים[v]. הסכסוך, שהחל עוד בתחילת המאה ה-20, התעצם מאז 2011 לאור החלטת אתיופיה על הקמת הסכר. מטרת הפרויקט היא לאפשר הפקת חשמל לאספקה לתושבי אתיופיה, הסובלים ממחסור חמור באנרגיה, ואף לייצא חשמל למדינות נוספות באפריקה. מצד שני, הפרויקט עלול לפגוע באספקת המים של מצרים ולהוביל אותה להפסדים כלכליים נרחבים, בגלל חלקו של ענף החקלאות בכלכלה המצרית ופגיעה באספקת החשמל במדינה, תרחיש שמעלה חששות רבים בקרב מקבלי ההחלטות במצרים. עקב זאת, בין המדינות ישנם מתחים הגוברים מיום ליום וישנו חשש אמיתי לתקיפה צבאית מצרית באתיופיה, מהלך שיוביל למלחמה בין המדינות ואף למלחמה אזורית. במסגרת הסכסוך, מצרים ביקשה מישראל לשמש מתווכת בינה לבין אתיופיה, לאור היחסים בין המדינות. בעוד תחת ממשלת בנט–לפיד הייתה נכונות ישראלית לכך, כיום לא ידוע על מהלכי תיווך שכאלה.

יחסים מורכבים עם תורכיה – תורכיה מהווה יריבה של מצרים בעניין ההשפעה במזרח התיכון ובאזור, בין היתר מכיוון שהיא רואה את עצמה כשחקן אזורי חזק ובעל השפעה עם צבא גדול וחזק. לאחר ההפיכה הצבאית של א-סיסי, שהדיח את מוחמד מורסי איש האחים המוסלמים, היחסים בין המדינות התקררו ואף הפכו לעוינים כשהמדינות נמצאות משני צידי המתרס בסוגיות שונות. לדוגמה, כל אחת מהמדינות תמכה בצד שונה בסכסוך בלוב, בעוד תורכיה מנסה להגדיל את אחיזת הרגל הכלכלית והמדינית שלה בה. מאז 2021 חלה התחממות מסוימת ביחסים ביניהן, כשהיקף היצוא ממצרים לתורכיה גדל מ-3 מיליארד דולר ב-2021 ל-4 מיליארד ב-2022[vi]. נוסף על כך, שר המסחר המצרי הצהיר באוגוסט 2023 כי הוא מקווה להגדיל את היקף המסחר הבילטרלי ל-10 עד 15 מיליארד דולר בחמש השנים הבאות. במקביל, תורכיה גם מעוניינת לייבא גז ממצרים, בשביל לספק את צורכי האנרגיה שלה. למרות זאת, בין המדינות עדיין קיים חיכוך, כשהן מתחרות זו בזו, בין היתר במאמצים לחיפוש אחר גז בשטח הים התיכון. מצרים (יחד עם יוון) התנגדה להסכם לתיחום גבולות ימיים שחתמה תורכיה עם לוב והכריזה כי הוא לא חוקי[vii]. נראה כי היחסים בין המדינות מורכבים ולמרות התחממות מסוימת בהם עדיין קיים חיכוך במספר נושאים. מציאת גז באזור המחלוקת בין מצרים לתורכיה ככל הנראה יגביר את המתיחות ביניהן אף יותר.

כלכלי – מדינה במשבר לצד פרויקטים כלכליים שאפתניים

מצרים, המונה כיום כ-113 מיליון תושבים ואוכלוסייתה צפויה לגדול בעשורים הקרובים (צפי ל-160 מיליון תושבים בשנת 2050), נמצאת בעיצומו של משבר כלכלי, המתבטא במספר דרכים – אינפלציה גבוהה (כ-34% בשנת 2023), אחוזי עוני גבוהים (29.7% בשנת 2019), פיחות נרחב בערך הלירה המצרית ומשבר חוב (החוב החיצוני שלה עומד על מעל 165 מיליארד דולר).

בניית הסכר האתיופי עשוי להוביל לפגיעה בזרימת המים מ”הנילוס הכחול”, מה שמגביר את החשש לעלייה ניכרת באחוזי האבטלה במדינה (כ-20% מתושבי מצרים מועסקים בענף החקלאות), לירידה ביכולת ייצור המזון המצרית, לפגיעה ביכולת אספקת החשמל ולירידה של מיליארדי דולרים בתמ”ג המצרי. מצב זה יצריך רכש של מוצרים ממדינות זרות, יגדיל את החוב של מצרים ויעמיק את המשבר הכלכלי שבו היא נתונה. יצוין כי עד המלחמה באוקראינה, מצרים ייבאה את כמעט את כל החיטה שלה מאוקראינה ומרוסיה, אך לאור המלחמה ביניהן והפגיעה בגידול זה חלה עלייה במחירים העולמיים ועלה הצורך להרחיב את המדינות שמהן היא מייבאת חיטה[viii].