החלטת התובע בהאג: ישראל נכנסת לעידן חדש

מקור תמונה: הפגנת תמיכה בפלסטינים ליד הקונסוליה הישראלית בלוס אנג'לס. צילום: EPA

הדרישה לצווי מעצר נגד נתניהו וגלנט הופך את מדינת ישראל ממדינה לגיטימית, מרושתת, פעילה במרחב הבינלאומי והאזורי למדינה מצורעת ובעיקר פגיעה למדי ומבודדת הרבה יותר. ישראל עומדת בפתח עידן קשה מאוד.

החלטת התובע הכללי בבית הדין הפלילי בהאג פוגגה באחת את הריגושים בישראל על רקע היוודע מותו של נשיא איראן, או בניסוח אחר – החזירה את כולם לקרקע המציאות ובצורה לא ממש עדינה.

לא מדובר בעוד אירוע של "או"ם שמום" שניתן לזלזל בו או להתעלם ממנו. זהו אירוע דרמטי, כמו שנוהגת התקשורת לומר. זהו אירוע שהופך את מדינת ישראל ממדינה לגיטימית, מרושתת, פעילה במרחב הבינלאומי והאזורי למדינה מצורעת ובעיקר פגיעה למדי ומבודדת הרבה יותר. 

ברמה האסטרטגית מדובר בהיפוך מוחלט של מגמה היסטורית: ישראל הופכת אט אט בחסות המלחמה לאיראן ולסוג של דרום אפריקה. כל זאת בחסות מכשירי הפרוגרס האוניברסליים שהמערב נטע בתוכו כדי להתגונן בפני הברבריות והרוע שניבט באירופה על רקע מלחמת העולם השנייה, ועתה מופנים כלפי ייצוגי המערב עצמו. 

זו חלק מטבעת האש המדינית של מחנה ההתנגדות המקיפה בעת הנוכחית את ישראל, ואפשר ללמוד עד כמה היא מתהדקת. הביטוי לכך הן התגובות הרפות והדו-משמעיות של צרפת וגרמניה להחלטת התובע בהאג, שהפכה את רעיון ה"שוויון" כקרדום לחפור בו נגד ישראל, תוך מחיקה מוחלטת של מושגים אחרים, לרבות מושגי "צדק" ו"אמת".

החלטת האג, לא נעים להודות אבל מוכרחים כחלק מהכרת המציאות, היא הישג גדול למחנה ההתנגדות. הוא מגלגל את ישראל לאחור לפינה חשוכה. יש לכך משמעויות לא רק מדיניות, אלא גם כלכליות, צבאיות ונוספות. 

בישראל, כך נראה, עוד לא נפל האסימון עד הסוף לגבי אותן משמעויות. המלחמה נתפסת בדעת הקהל הרחבה כסוג של סטיית תקן זמנית שלאחריה יחזור הסדר הקודם על כנו. אבל זה ממש לא כך. רחוק מזה. העשורים השמנים, ההדוניסטים, המיטיבים וההוללים נגמרו.

עתה, ישראל ניצבת בפני ולקראת עשור קשה, רזה, מסוכן שבמהלכו היא לא רק תעמוד מול אתגר קיומי – כפי שאמר זאת מפורשות ראש הממשלה – אלא בפני הצורך להתאים את עצמה ולבנות את עצמה מחדש כדי להתגבר על אותם אתגרים.

בתוך כל זה מתנהלת עדיין המלחמה בדרום ובצפון. לפי דיווחים שונים הצבא מעריך כי ייאלץ להילחם בעזה עד אוקטובר בעצימות גבוהה וכי בסתיו יגיע תורה של חיזבאללה. גם לעניין הזה יש משמעות בראי המהלכים בהאג כיוון שמדובר בטווחי זמן ארוכים. זמן רב של לחימה שבמהלכו ינסו גורמי ההתנגדות להמשיך ולקלף את ישראל מעוצמותיה השונות.

בכלל, צריך לומר כי לחמאס ושות' אין שום עניין בעסקה להחזרת חטופים, שחרור אסירים וכדומה. יש להם עניין בהמשך המערכה כדילהגביר את הדימום האסטרטגי של ישראל. זה כרגע הרעיון המערכתי של היריב: להמשיך, ולא לעצור.  זו התכלית האסטרטגית. כאן מונח פרדוקס מסוים: ישראל רוצה זמן כדי לנצח ואילו הצד השני גם הוא חפץ בזמן כדי להביס. הזמן הוא המכנה המשותף וההסתכלות עליו בשני הצדדים היא הפוכה.

נקודת האור היחידה בתמונה הדי חשוכה הזו נוגעת למימד הפנימי. אתמול ספגו ראשי המאבק (שהחל כמאבק על רקע מדיניות הממשלה בנושא הקורונה, עבר למאבק בשחיתות והגיע לשיאו בענייני הדמוקרטיה) מהלומה רצינית. המחאה הסתיימה בקול ענות חלושה. מעט נוכחות. חוסר התגייסות. נוכחותה החדשה של שקמה ברסלר (שהמירה את החולצה השחורה בכחולה ואת הדיבור המתלהם במשהו מרוכך יותר) לא הועילה. 

הציבור הישראלי בכללותו מבין משהו שחלקים גדולים מהמערכת הפוליטית שלו עדיין מתקשים להבין, ולכן הם ממשיכים לעסוק בפוליטיקה קטנה של מי אפסיים. הכללים השתנו. זה ייקח זמן, אבל כמו שנאמר "קול המון כקול שדי". לקול הזה עוד נזדקק בראי התהליך שאנו צועדים לפתחו, שבמסגרתו ניאלץ לעבור תהליך קשה וכואב של צמצום עצמי על מנת להותיר את השלם.