ה"וינטריזם" חשוב אבל טרם הגיעה השעה לעימות כולל בצפון

מאז תחילת המלחמה נושבות בצה"ל רוחות חדשות והן הכרחיות לניצחון, אבל אסור להסתפק בהן. כדי להיות ערוך ומוכן לתרחיש הסביר של מלחמה כוללת, צה"ל צריך לעבור תהליך בנייה מחדש

האירוע הקשה בחורפיש שבגליל אינו משנה את תמונת המצב הגדולה. עימות רחב עם חיזבאללה אינו מוגדר כרגע על ידי קבינט המלחמה כמהלך רצוי וקרוב; ישראל עדיין חותרת לבידול זירות הלחימה (עזה ולבנון) ומעדיפה בלבנון הסדרה מדינית.

מי שאמר זאת במפורש הוא שר הביטחון גלנט, ולמרות שהמונח "הסדרה" אינו מצלצל טוב במציאות פוסט ה-7 אוקטובר, במצב הדברים הנוכחי זה אולי הדבר הפחות גרוע שישראל יכולה לחתור אליו.

חרף הצהרות הדרג המדיני הבכיר ותופי הטמטם שנשמעים היטב על ידי פוליטיקאים, ונוכחים עוד יותר בזירה הציבורית ובדעת הקהל הרחבה, מלחמה בצפון אינה משרתת את האינטרס הישראלי. לנוכח ביצועי הדרג הצבאי הישראלי ברצועה, חוסר היצירתיות של צה"ל, חוסר המוכנות הכוללת למציאות של מלחמה כוללת בצפון, האפשרות המאוד ודאית כי עימות שכזה יגרור פנימה את איראן למלחמה רב זירתית קשה, לאחר שכבר חצתה את הרוביקון ב-14 באפריל, והערכת פוטנציאל הנזק ותמונת הסיום החמוצה של מערכה כזו, מוטב לישראל לנהוג אחרת.

עימות שכזה מחייב בנייה מחדש, התארגנות ושינויים מופלגים בצה"ל, ומכאן שהוא מחייב בעת הזו אורך רוח ואיפוק. תכונות אלה עומדות בהיפוך לדם הרותח, וגם בהיפוך לרוח הלחימה והקרב – שיש לה נוכחות לא מבוטלת הן בקרב הלוחמים עצמם והן בדעת הקהל ישראלית הרחבה, שדורשת ניצחון מוחלט ולא רק בגזרת הרצועה.

זהו הלך רוח "וינטרי", מלשון עופר וינטר, הקצין הבכיר בצה"ל שבימים האחרונים קפץ בעל כורחו ממעגל לובשי המדים אל המעגל הציבורי, והשמיע חלקים ממשנתו באופן פומבי ("נלחמים עם מה שיש"). דבריו זכו לקשב רב, ונתנו ביטוי לדבר שמכנים אותו העוצמה הרוחנית.

מדובר כאמור באמירות ובשיח שבחלק גדול מהציבור יש כמיהה לשמוע, ולראות את נוכחותו הגוברת בקרב ראשי הצבא והדרג המדיני, כסוג של היפוך תפיסתי ביחס לשנים ארוכות של שיח ההכלה, ההסדרה, "הערכים המוסריים". שיח זה עדיין נשמע בימים האחרונים מפי אסא כשר, ואף מפי הרמטכ"ל עצמו לפני כשבוע בעודו נפגש עם לוחמים ברצועת עזה, לא כל שכן ולהבדיל אלפי הבדלות על ידי גורמי בתי המשפט הבינלאומיים בהאג.

הדיבור החדש מבטא את תחילתם של תהליכי שינוי והפרידה מפרדיגמות טרום ה-7 אוקטובר. לשם הולכת החברה הישראלית, לשם תלך גם הפוליטיקה הישראלית ובסופו של דבר הדברים יחלחלו למקומות נוספים – כולל לצה"ל ולשאר גופי הביטחון שמתפקדים כיום כסוג של יצורים סכיזופרניים: מצד אחד נטועים בתוך תודעת טרום ה-7 באוקטובר, ומצד שני נמצאים במציאות חדשה, שונה, מתהווה, שאינה עולה בקנה אחד עם זו שבערוגותיה צמח ושגשג השיח הקודם.

ועם כל זאת, חשוב להבהיר: ה"וינטריזם", כלומר השיח החדש והרוח החדשה, היא אמנם דבר חיובי אבל אסור בתכלית האיסור שתיצור מקסם שווא. יש פוטנציאל להתרחשות שתגרור את ישראל בשם הרוח למקום שבו החומר לא יעמוד לרשותה. הרוח היא רכיב קריטי במאמץ של עם להשיג ניצחון ולהיפרע מאויביו, אבל היא חייבת להיות מחוברת לברזלים – אמצעים, יכולות, חשיבה צבאית ואסטרטגית, אוגדות, טילים, טנקים וכדומה.

כדי לנצח נדרש איזון קדוש (כפי שהתקיים בשנת 1948) בין רוח העם לבין יכולות המדינה. כרגע נושבת הרבה רוח חדשה במפרשי העם ובקרב לוחמיו, אבל היא חזקה מהיכולות. מכאן שישראל צריכה להימנע מכניסה לתרחישים מסוכנים כמו עימות כולל בצפון, שמשמעותו החרפה בעימות הרב זירתי, אשר יותירו אותה עם הרבה רוח אבל עם קושי מובנה ומעשי להתמודד איתם ובעיקר לנצח בהם. בטרם תמשיך את מה שתהפוך ל'מלחמת 10 השנים', תידרש בנייה והתארגנות מחדש, ויפה שעה אחת קודם כדי שהרוח תיפגש עם הכוח.

הנקודה המטרידה היא שלא ברור עד כמה שחקני המערכת היריבה מוכנים לאפשר לישראל את ההפוגה שהיא צריכה כדי להיבנות מחדש. הלך הרוח בצד שמנגד, זה שמבוטא באופן קוהרנטי בעזה, טהרן וביירות, משדר תחושה ומסר של הזדמנות היסטורית להמשיך במערכה כדי להכריע את ישראל ולקלף אותה מעוצמותיה השונות. זו בין היתר הסיבה שחמאס אינו מתלהב לרוץ לעסקת חטופים חדשה ומשהה את תשובתו לאמריקנים. המשמעות היא שבינתיים המערכה הסיזיפית בעזה בואכה רפיח תימשך עוד שבועות מספר, בטרם יחליט הדרג המדיני מה לעשות עם חיזבאללה בלבנון. ובשורה התחתונה: טרם הגיעה או בשלה השעה לעימות כולל בצפון.