במלחמה בצפון לישראל יש הרבה יותר מה להפסיד

המציאות בצפון ישראל השתנתה מאז תחילת מלחמת חרבות ברזל. מעימות מוגבל שנועד מבחינת נסראללה לפצל את הזירות, לבזר את כוחותיה ואת הקשב הישראלי ולהזדהות עם חמאס ויתר מחנה ההתנגדות, לעימות מסוג אחר. למעשה נסראללה מזמין בכל יום את ישראל לעימות הגדול או למלחמה רחבה. מחסום הפחד שלו התאדה כמעט לחלוטין וברור מעל לכל ספק שהניסיונות, ברוח קונספציות טרום ה-7 אוקטובר, להרתיע את נסראללה באמצעות איומים מוכרים על אפשרות החרבת לבנון שגובו בחודשים האחרונים ביעפים סמליים של מטוסי חיל האוויר מעל בירות, אינם פועלים.

מאז נכנסה ישראל למלחמה היא הולכת ונשחקת ואיתה נשחקות שאריות המושג שנקרא הרתעה גם מול חיזבאללה. את ההצלחה של החודש הראשון בלחימה שהובילה לעסקת חטופים ראשונה (ואולי גם אחרונה) החליפה מציאות אחרת – כזו של הסתבכות. זו מלחמת התשה בסגנון אוקראיני שמלווה מבחינת ישראל לא רק באבדות אנושיות אלא גם בדימום אסטרטגי. מדובר בבידוד בינלאומי, בהפניית עורף מצד "ידידים" כמו האמריקנים, בהתנפלות גורמי המשפט הבינלאומי בהאג, בהתפרצות האנטישמיות העולמית וכמובן בהרחבת מעגלי וזירות הלחימה מעזה, דרך ביירות וצנעא ועד טהראן. זו האחרונה הפעילה ב-14 אפריל את "המבול" שלה ולמעשה חצתה את הרוביקון של מערכה ישירה מול ישראל. בעשותה כך איראן גם נטרלה בפועל את המב"מ (מערכה בין המלחמות) הישראלי נגד אנשיה בסוריה ולמעשה קבעה 'תו תקן' למלחמות העתיד שבהן תחזור על עצמה פעילות ישירה שכזו נגד ישראל.

כל אלה שחררו למעשה את הנצרה של חיזבאללה שבחודשיים האחרונים החלה להעלות את סף הלחימה במערכה וההתכתשות בצפון. יותר טילים, פגיעות ממוקדות בבסיסי צה"ל, שימוש גובר בנשק הכטב"מים שלישראל אין תשובה הרמטית (או טובה) עליו וניסיון לעוור את עיני המודיעין וההגנה הצה"לית. כל זאת מלווה באיומים ל"הפתעות" ולמימוש תרחישי חדירה ופלישה של כוחות רצ'ואן, האליטה הצבאית של חיזבאללה, ליישובים בצפון הארץ. הרושם הוא כי כשם שב-14 אפריל נחצה הרוביקון בהקשר של העימות הישראלי-איראני לאחר שכ-300 מעופפים מסוגים שונים עשו את דרכם לישראל ממזרח, כך נחצה הרוביקון לגבי נסראללה בצפון. מחסום הפחד כמעט ואינו קיים. נסראללה, כך נראה, מחפש את העילה ל'מבול' משלו אחרי שנותר בהקשר הזה מאחור, קרי – אחרי שחמאס, האיראנים ואפילו החות'ים 'עקפו אותו בסיבוב' והיו מעורבים ב"מבול" משלהם.

ישראל בולמת כרגע את עצמה. היא נצמדת לעיקרון שקבעה בתחילת המלחמה המקנה עדיפות לרצועת עזה בטרם תתפנה לצפון ומעדיפה שלא לנהל מלחמה דו חזיתית שתתיש אותה ותפגום במאמציה להכרעה בדרום, שם גם כן היא תקועה במלחמה שאינה נגמרת וטרם סיימה את המלאכה ברפיח. יש, או ליתר דיוק היה, היגיון בריא במדיניות הזו אבל לא בטוח שמנהיג חיזבאללה יאפשר לישראל להמשיך ולהחזיק בה לנוכח ההחרפה המאוד משמעותית שהוא נוקט בה, שבתורה מייצרת כמובן לחץ ציבורי עצום על הממשלה ועל ראשיה לנקוט במהלך של הכרעה. השרפה הקשה אתמול בצפון הארץ שנגרה מירי כבד של טילים לעבר הגליל העליון רק הוסיפה מערום של זרדים לאותה ביקורת ציבורית שכמובן קשורה למציאות של עשרות אלפי מפונים מהצפון שעזבו את בתיהם לנוכח רצועה הביטחון החדשה שהגדיר חיזבאללה בשטח ישראל.

קבינט המלחמה נראה כמהסס ואולי בצדק, נוכח הצבת בה הוא אחוז בין המשך ההתגרות של נסראללה מחד ובין הלחץ הציבורי מאידך. עימות עם חיזבאללה שונה לחלוטין מזה המתנהל מזה חודשים רבים ברצועת עזה וכלל לא בטוח שישראל יכולה לצאת ממנו בשלום. התפיסה האופרטיבית שמבצבצת בהתייחסויות גורמים ישראלים ומאפיינת גם את זו של שר הביטחון, קושרת בין תנועת חיזבאללה לבין מדינת לבנון. קרי, ישראל תפעל נגד חיזבאללה באמצעות פגיעה אנושה במדינת לבנון. אם זו "הסחורה" המערכתית שיש לישראל להציע, אז אולי מוטב לה לשקול שנית. כמו סינוואר שבחר לוותר על עזה תמורת הרעיון המשיחי הגדול של ההתנגדות והמאבק בציונות, כך נסראללה ינהג גם בלבנון. כתישת ביירות והרס תשתיות המדינה הלבנונית לא ישנו את נקודת ההתייחסות והמבט של נסראללה.

לבנון תעלה באש אבל נסראללה לא יעצור, המערכה מול חיזבאללה תהיה תגובת נגד. כלומר, ניסיון לייצר הרס מקביל ולפגוע בתשתיות, מתקנים אסטרטגיים, אסדות הגז, מרכזי ערים, נמלי תעופה ובכל מה שמייצג את החוסן הישראלי ומזוהה עם הצלחותיה של ישראל בעשור ומחצה האחרונים. ביחס שבין משקל הסבל הישראלי לעומת זה הלבנוני, נראה כי לישראל שיש לה הרבה יותר מה להפסיד, והיא עלולה להפסיד את המערכה כולה. יתר על כן, מערכה כזו עלולה להביא גם לחידוש העימות הישיר בין איראן לבין ישראל ולהתפתחות של מלחמה רב-זירתית אדירת ממדים במציאות שבה ישראל נלחמת כבר מזה שמונה חודשים, מכלה את משאביה, מותשת ונקרעת מבפנים במחלוקות פוליטיות קשות.

כדי להתמודד עם המצב בצפון ולייצר סדר חדש תידרש הרבה יותר יצירתיות מהנוסחה של חיזבאללה שווה לבנון. סיסמה זו אמנם פורטת היטב על מיתרי הלכי הרוח הציבוריים אבל מתקיימת בה ריקות מערכתית. מדובר ביצירתיות מחשבתית צבאית שלא ברור, על בסיס הדברים שמתרחשים ברצועת צה"ל, אם עומדת לרשות הפיקוד הבכיר הנוכחי בצה"ל. בהינתן כך, צריכה מדינת ישראל לשאול את עצמה את שאלת השאלות: האם היא באמת מוכנה לסוג כזה של מערכה שעלול לדרדר אותה עמוק יותר במערכה הקיומית שהיא מנהלת.

אם התשובה לכך שלילית הרי שאין מנוס מקשירת הנעשה בחזית הצפונית לחזית הדרומית ולעסקת החטופים שארה"ב לוחצת על ישראל לאמצה. בשפה ברורה יותר, הדרך להימנע מקטסטרופה גדולה עוברת, למרות חוסר הנוחות הבסיסית מכך, בסוג של עצירת אופרטיבית במלחמה שתאפשר לישראל לבנות מחדש את יכולותיה, הצבאיות, האזרחיות, התשתיתיות ואף הפוליטיות, כדי להמשיך במלחמה מנקודת פתיחה שונה ומשופרת הרבה יותר ביחס לזו שהיא נמצאת בה כרגע. זו איננה חלופה מיטבית אבל עושה הרושם כי היא הפחות גרועה ביחס לחלופות אחרות. השאלה היחידה בהקשר הזה היא: האם הצד השני (נסראללה בצפון וסינוואר בדרום) יאפשר לנו לקבל אותה או – כפי שהצהיר אחד מבכירי המשטר האיראני ביממה האחרונה – ששניהם רואים במצב כהזדמנות היסטורית לדרדר עוד יותר את ישראל במדרון החלקלק שבו היא נמצאת בו.